יום שבת, 16 ביולי 2011

מת בשיבה טובה או נולד בשעה טובה – חייו ומותו של תאגיד


 

הטקס התחיל בדיוק בזמן, וכולם עזבו לרגע את מרוץ החיים לכבוד האירוע. מן הנאומים שנישאו על ידי המקורבים, לא ניתן היה להבין אם מדובר בלידה או במוות.

מצד אחד לכל הנאומים שנישאו היה את אותו הכיוון שהעביר מסר של אופטימיות זהירה, ומצד שני לכל הנואמים שנאמו היה מבט חלול המשקף חוסר הבנה של הרגע ומהותו.

הטקס הסתיים, ואני ניסיתי להבין אם הרגע נולד תאגיד חדש, או הלך לעולמו תאגיד אחר.



את הפרק הקודם השארנו כאשר זיהינו משט של אניות, שעל סיפונן קפיטנים בני הדור החדש של עולם החומר, אשר פרשו את מפרשי הרוח באמצעות התובנה כי רוח הארגון מבדלת אותו ממוות לקיום, והיא סך כל הערכים החיוביים שהארגון מייצר עבור האנושות.



על סיפונן של אניות אלה נישא המסר הזה, ולא רק בינות לדפים המצהיבים ביומן המסע הקפיטן,  הכרוכים בכריכת עור מיושנת שימיה כימי חייהן של שיטות בהן הקפיטן עוד היה עטור כובע של שלוש פינות וידו האחת נתונה בסד מתכת אשר וו מעטר את אחריתו.

המסר הזה נישא בין קציני הסיפון ועד אחרון הספנים והוא מייחד את כלל אנשי הצוות, משום שהקפיטן הוא בכלל אלכימאי של נפש האדם, ואת ידע הספנות הוא השאיר לבעלי המקצוע. הקפיטן-האלכימאי הזה מרתק את הספנים משום שהוא מפעיל את מקורות היצר, היצירה והיצירתיות המצויים מדרך הטבע בצוות, וממקור זה הוא שואב את העוצמה והביטחון למסע הארוך לעבר היבשות החדשות של עולם החומר העסקי.

היום אנו חוזרים לחדרו של הקפיטן-אלכימאי שלנו, על מנת לראות מקרוב מעט מן הכלים שהחליפו את המחוגה והסרגל המסורתיים שנחו על שולחנו לצד המפות והאקדח.

הקפיטן פינה משולחנו את כל הכלים המסורתיים ששימשו את אבות אבותיו, אבל חשוב מכך, הוא פינה את הכלים הללו ממוחו וממחשבותיו.

מה נשקף מהחלון הצר של הדוחות?

מהם הכלים החדשים האלה?

מן הסתם לא נרחיב במגוון, גם משום הצורך למקד את הפרק וגם משום שכל כלי מן הארגז מבוסס על השילוב שבין הרוח והחומר, ולפיכך על אף שלכלים אלה שימושים רבים ומגוונים, הרי שרובם ככולם מבוססים על אותם עקרונות מעולם הרוח, ועל כן, די לנו בכלי אחד, לפחות לעת עתה.

הכלי שעליו יסב הפרק של היום הוא ההתמרה.

ההתמרה היא היכולת להמציא את מושא ההתמרה מחדש בהתאם לשינויים המתבקשים על ידי הסביבה, על מנת לשמר את האנרגיה הבסיסית המתקיימת במושא ההתמרה, ולאפשר לו להתקיים בהתאמה לנסיבות.

אולם, ככל שזה נשמע פשוט ומובן מאליו, וככל שבוודאי כל קפיטן יוכל לומר "הרי את זה בדיוק אני עושה", אין הדבר פשוט כלל וכלל, ומשום שכל עקרון מעולם הרוח עשוי להטעות עין בלתי מודעת, נדון באיכויות המודעות השונות הנדרשות ממפעיל העיקרון על מנת להפעילו כמפרש לרוח ולא כתכריך לגוויה.

מרכיב ראשון הוא הערך האמיתי של ההתמרה והמשקל הסגולי הרוחני שלה, הנגזרים ממידת יכולתו של האובייקט המותמר להכיל יותר רוח באמצעות אותה כמות חומר.

להדגמת המרכיב הראשון, נמשיל את האובייקט למפרש. כשלון התמרה יהיה בהארכת המפרש, בהרחבתו, בשימוש מוגבר, במתיחה, ובכל מעשה של חדגוניות המבוססת על שימושיות. לצורך המחשת הדוגמה אף מעבר לכך, גם שימוש מועצם המפיק מן המפרש יותר רוח אך ממוקד בהגברת השימוש הנוכחי תיחשב ככשלון.
התמרה היא שיפור (להבדיל משינוי)
אבל לא כל שיפור הוא התמרה

מה אם כן ייחשב כהצלחת התמרה של מפרש?

כאן אנו חוזרים למשפט (סתמי לכאורה שנאמר קודם לכן), ונבאר אותו מעט לעומקו.

הקפיטן פינה משולחנו את כל הכלים המסורתיים ששימשו את אבות אבותיו, אבל חשוב מכך, הוא פינה את הכלים הללו ממוחו וממחשבותיו.

הקפיטן שלנו לא מניח שהוא יודע את התשובה, אלא מניח לתשובה לנבוע מתוך עצמה. תחת כפיית הכלים המסורתיים, ומחשבותיו וידיעותיו הם בהחלט בין הכלים הללו (המסורתיים), הוא מתרכז בזיהוי הפוטנציאל הסמוי ומבקש את התשובות לשאלותיו מן היצר, היצירה והיצירתיות.

הקפיטן שלנו שואל את השאלה ומטה מודעות קשובה למציאות על מנת למצוא את התשובה.

הקפיטן שלנו מזכיר לעצמו בכל עת את האמרה: "הוציאו מלפני את היודעים, כי אלה יספרו לי על האתמול. הביאו אלי את השואלים, כי אלה יספרו לי על המחר".

היודעים מייצגים את האתמול, והם נדמים בעיני הקפיטן שלנו לנווטים המבקשים להגיע אל העולם החדש על ידי שימוש במפות של העולם הישן, והוא מוותר על שירותיהם ככל שהדבר נוגע להפלגה במיימי הימים שמעבר למפות שהועמסו על האניה בנמל המוצא.

***

באחד מספרי הניהול שקראתי לפני שנים רבות, ספר שנכתב על ידי מנהל של קונצרן גלובלי מן העולם הישן אשר עשה שימוש בכלי העולם החדש, הביא הסופר דוגמא ממנכ"ל של ארגון שניהל את עסקי התשתיות שלו מול ממשלות אסיאתיות. ביום בהיר אחד, כתוצאה ממשבר כלכלי באסיה, החלו הזמנות מממשלות רבות להתבטל ברצף מסחרר, ונדמה היה שהחברה עומדת בפני כליה מוחלטת.
המנכ"ל הנ"ל גייס מיד פגישה כללית של כל עובדי החברה, סיפר להם את העובדות והתרחיש שראה אל מול עיניו, והזמין את הנוכחים להגיב.
הס הושלך באולם, וכל שורות הסמנכ"לים, הדירקטורים, המנהלים הבכירים הוכו בתדהמה. מובן מאליו שאף אחד לא פצה פה, וניתן היה לראות שרשראות היררכיות מחליפות מבטים של מבוכה ותדהמה.
לאחר דקות ארוכות של דממה מוחלטת, נשמע קול דק מקצה האולם הרחוק.
היתה זו מזכירה, שעבדה כמחליפה זמנית בקומת ההנהלה, וכל תפקידה התמצה במתן מענה לשיחות טלפון שהגיעו למשרדים הראשיים כשיחות כלליות שלא היו ממוענות לאדם זה או אחר.
לאחר שביקשה את רשות הדיבור, ולאחר שסיימה להביע רגשות נחיתות והתנצלות מראש על דבריה, היא סיפרה כי לאחרונה החלה לקבל שיחות בתדירות הולכת וגוברת, ובסה"כ היו פחות מעשר שיחות כאלה עד כה, אבל כל השיחות נסבו על אותו נושא.
הדוברים מצידו השני של הקו שאלו האם החברה מבצעת גם עבודות תשתית פרטיות מול יזמים פרטיים, או רק מול ממשלות, והאם מלבד תשתיות כבישים החברה מבצעת גם בניית גשרים.
על מנת לקצר כאן, אספר רק שלאחר שהכיוון שהובע על ידי המזכירה הזמנית נחקר ומוצה, פתח הארגון קו מוצר חדש ולאחר שנים מספר הפך המוצר החדש להכנסה של 20% מהכנסות הארגון.

***
להסתכל אין משמעו לראות
לראות אין משמעו להבין
להבין אין משמעו לפעול
קפיטן המניח כי המסע שלו הוא מסע למציאת תשובות, מעריך את מציאת התשובות כנקודת היחס לניווט שלו, תחת שימוש במציאת השאלות הנכונות שיובילו לתשובות הנכונות כנקודת יחוס, ולפיכך הוא משאיר מרחבים שלמים שאינם באים בכלל במסגרת האפשרויות הפתוחות בפניו.

במרחבי העולם שנשאר מאחור, ממנו יצאו הספינות המפליגות אל העולם החדש, מוערך הידע המתועד ולא הפתיחות לידע החדש הזמין לאנושות, הידע החדש המתגלה בכל יום, ומתרחב ככל שהאנושות מתפתחת מציע שלל אפשרויות מתגבר בקצב מעריכי (אקספוננטיאלי), ומאוד לא ליניארי.

מאידך, על שולחנו של הקפיטן בן הדור הישן מונחים כלים ליניאריים לרוב, ומעט מאוד, אם בכלל, כלים נטולי חדגוניות, ועוד פחות מכך – הכרה פתוחה וקשובה.

אבולוציה או רבולוציה?
בהעדר כלים להכרת המציאות המשתנה בקצב מסחרר, ובהעדר פתיחות לאלכימיה אנושית שתאפשר זרימת מידע חיוני (דוגמת המזכירה שלעיל), תדעך לאיטה הרלוונטיות של הקפיטנים בני הדור הישן ואיתם הרלוונטיות של הערך המוסף שהארגון מייצר עבור האנושות.

רוח הארגון מבדלת אותו ממוות לקיום, והיא סך כל הערכים החיוביים שהארגון מייצר עבור האנושות.

אי ליניאריות היא עובדה קיומית, ובני האדם מבקשים ליניאריות, תבניתיות, טייסים אוטומאטיים המתבייתים על קווי רווחיות בעלי שיפוע מתמיד הניתן לחיזוי. על מנת לשמר ליניאריות ולתחזקה, משקיעים ארגונים רבים מאמצים עילאיים לתעד את המציאות, לעבד את המספרים, לבנות תקציבים מכווני סעיפי הוצאה ברורים וידועים מראש, שמירה על קו הוצאות רזה ומתח רווחיות תפעולית משופר, הכל בנוי כמנגנון מסודר ומאורגן, צפוי וידוע על בסיס רבעוני.
ליניאריות היא תמונה חד מימדית של המציאות

הליניאריות הזו, מלווה בתבניתיות תשתיתית וערכית, בהיררכיה המשמרת ומתחזקת את עצמה – כל כולה מכוונת הנצחת התחזית ולא יצירת מציאות.

במציאות שכזו, אף מלח (ובמקרה שלנו: מלחית), אינו מתוגמל עבור היצר, עבור היצירה והיצירתיות, והקוגניציה הארגונית אינה מפנה מקום לרגש, והיא מבקשת 1+1+1+1 עד אינסוף, מתוך הנחה שהתבניתיות ניתנת לחיזוי ואינה נתונה לדינאמיקות המורכבות של החיים.

אני מזמין כל קורא לסתור את הטענה הבאה, על פיה הדבר הסטטי היחיד בקיום הוא העובדה שהכל דינאמי ורק המוות (וגם על זה ניתן להתווכח) הוא סופי וידוע מראש.

מכאן, שקפיטן שאינו מזריק מידות ראויות של דינאמיות מחשבתית, תשתיתית, הכרתית, היררכית, מוצרית, כלכלית, משפטית, שיווקית, דן את עצמו ואת הארגון אל עברה של כרוניקת מוות קבועה וידועה מראש.

במכון הפתולוגי המשפטי ידעו להאריך בהסברים מלומדים על הפתולוגיה הארגונית שהובילה למוות, בין אם הייתה זו הסתיידות עורקים או שבץ מוחי, בין אם תאים שהחלו פועלים על דעת עצמם כמעשה הסרטן, או כשל המערכת החיסונית שהוביל לקריסת מערכות פתאומית.
האם מרקו פולו היה מקבל בארגון שלך צי אניות או גיליוטינה?

הגדרת חיים היא אורגניזם המווסת את עצמו ומגיב לסביבה החיצונית. גם ארגונים, כבני האדם, הם איטיים או מהירים, שמנים או רזים, מגיבים או איטיים, בריאים או חולים, ויש להם פתולוגיה משלהם.

וכאן מתבקשת תזכורת חוזרת לעקרון שנזכר קודם לכן, בענין ההבדל שבין ארגון ובן אנוש.

בעוד שבן אנוש מעולם לא גבר על טווח המחיה של הגוף הפיזי, ארגונים אינם מושפעים מן הכלל הזה שכן בעוד רוח הארגון יכולה להמשיך להתקיים כל עוד היא רלוונטית לקידום האנושות, גופם מאידך, מעצם מהותו, מתחלף עם השינויים בהון האנושי המרכיב את גופם, ויכול, להמשיך להתחלף לנצח, כל עוד רוח הארגון מקיימת את הכלל הבסיסי של ערך אמיתי לאנושות.

לא נדון בכלים נוספים העומדים לרשות הקפיטן המודרני בפרק זה, אך נסיים בכל זאת בשאלה פתוחה (כראוי לפרק העוסק בקו התפר שבין השאלה והתשובה):

האם הארגון שלך מתקיים על הציר של אבולוציה או רבולוציה?

וכדי לסייע בחשיבה האישית על השאלה הזו, נבהיר כי האבולוציה היא הבחירה הטבעית המבוססת על יכולת האורגניזם להתאים את עצמו לסביבה, בעוד שהרבולוציה היא מוטציונית מעיקרה, והיא שינוי וזניחת הקוד הגנטי.


מי מפעיל את הארגון המודרני?
הקפיטן של הדור החדש או קפטן קוק?
ארגון אבולוציוני ירחיב אחיזה בעולם הישן (ציד באוקיינוס אדום), בעוד שארגון רבולוציוני יצור עולם חדש (הגדרת אוקיינוסים כחולים).

ואתה, כקפיטן בראש הארגון, האם אתה מקרב אליך ומחזק תפיסות אבולוציוניות על פי כללי הבחירה הטבעית של "ברומא היה רומאי", או שאתה מזמין אליך רבולוציונריות מוטציוניות המסוגלות לפתוח מפות של חזון לעולמות של מחר?

מה תהיה הקריאה הבאה שתשודר למלחים על הספינה שלך קפיטן?

קציני הסיפון משליטים תרבות של: "שקט, מפליגים"

או:

מלח צעיר שהיה ער כל הלילה, הביט לאופק, וצורח במלוא גרון לקראת הזריחה: "א....ד....מ....ה....!"





מתי בפעם האחרונה נשמעה הקריאה "אדמה" מעל הסיפון?
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה